<h1>התרומה סימנים ק"כ—קכ"א</h1>
<h2>דף כג.</h2>
הכל כשרין להביא הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי. בשלמא חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו. אלא סומא אמאי לא. אמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. מתקיף לה רב יוסף אי הכי סומא היאך מותר באשתו ובני אדם בנשותיהן בלילה. אלא בטביעות עינא דקלא. הכא נמי כו' וטעמא דסומ' פסול משום דלא מצי למימר בפ"נ ובפ"נ. מהכא משמע לכאורה אדם שעושה שליח גט לאשתו צריך שיכיר השליח את האשה קודם שנעשה שליח ולא סגי במה שאמרו לו עדים כשרים בשעת נתינת הגט זו היא אשתו של פלוני. דהא סומא פסיל רב ששת להביא הגט מטעם דאינו יודע למי נותנו. וגם רב יוסף מצריך לכל הפחות שיכירנה בטביעות עינא דקלא. ואע"פ שנתן הגט בפני שנים. דהא לר"א דהלכה כוותיה בעינן עידי חתימה כרתי מודה שצ' בגט עידי מסירה. מטעם דאי' דבר שבערוה פחות משנים. כדפיר' הגאונים. ואותם שנים מכירין זאת האשה ובעלה. ואפי' הכי פסול סומא מטעם שאינו מכירה. אמנם נראה דדווקא סומא שאינו יכול להכירה במראה כי אם בטביעות עינא של אחרים פסול להיות שליח פן יטעה אבל אדם אחר מותר להביא הגט לאשה שאין מכיר אלא ע"י עדים שיאמר לו בשעת נתינה היא אשתו של פלוני. ותדע דאמרינן פ' כל הגט (כ"ט ע"ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו א"ל שליח לא ידענא לה. א"ל זיל הביא לאבא בר מניומי דהוא ידע לה כו' מתקיף לה רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגרושי' הוא שלא היה חפץ לגרשה ולהיות בטורח לבקשה. אמר רבא קפחתינהו רב ספרא אמר רב אשי במאי קפחתינהו מי קאמר אבא בר מניומי ולא את הבעל עצמו היה חפץ בטוב שיגרשנה אם היה רוצה לטרוח ולבקש את האשה עד שיכירנה והוי שליח שניתן לגרושין שפיר. ולאיכא דמ"ד רבא קפחינהו רב ספרא בטעות. אמר רב אשי מאי טעותא מי קאמר אבא בר מניומי ולא את. כך גורס ר"ח. מי קאמר פי' ודאי טעותא הוא דהשליח נקרא שפיר ניתן לגרשה אם היה רוצה לטרוח עד שיכיר האשה ולשתי לשונות סובר קושיית רב ספרא. ולפי מה דגר' נמי לאיכא דאמרי מאי קאמר אבא בר מניומי ולא את. כלומר פרכא דרב ספרא טובה היא כיון דמעיקרא א' הבי' לאב' בר מניומי ולא סלק את עצמו מהיות שליח כאלו א"ל הבעל אבא בר מניומי יהא ולא את ולכל הלשונות משמע שאם היה השליח חפץ מתחלה להיות שליח לגירושין היה יכול להיות שליח אע"פ שלא היה מכירה מתחלה.
